קדימה, להתעורר! עשרת צעדי החירום שעלינו לנקוט כדי להישאר רלוונטיים.

שלום לכולם, 

לאור האירועים של השבועיים האחרונים, החלו להידלק אצלי יותר ויותר נורות אדומות.

על אף שכמחצית מחברי הכנסת של מפלגת קדימה הינם חברי כנסת חברתיים בולטים, החל במאיר שטרית וכלה בנינו אביסדזה - קדימה אינה נתפסת בעיני הציבור הרחב כמפלגה שמסוגלת לתת את המענה הנדרש בסוגיות החברתיות הבוערות. ניתן לראות ביטוי לכך במאמר שהתפרסם היום ביאללה קדימה ושבשורה התחתונה טוען שקדימה אינה מהווה אלטרנטיבה חברתית וליברלית. 

ניתן לראות סימנים של התעשתות איטית מצד אנשים במפלגה, כדוגמת יו"ר המפלגה ציפי לבני, שצעדה עם הרופאים ביום שישי ואף סיפקה ניתוח רציני של המצב בראיון לערוץ 10.

עם זאת - זה לא מספיק! 

עושה רושם שיש במפלגה משהו שמנסה לבלום את מגמת החברתיות והליברליזציה של המפלגה, ולצערי, יש לכך  דוגמאות למכביר: 

• בראש ובראשונה, נזכיר את ההתגייסות המחפירה של מפלגתנו למען הצבעה בעד חוק תחבורה ציבורית בשבת, אשר נועד לשרת את הצעירים והשכבות החלשות - אנשים שאין להם רכב פרטי, או שבשל מחירי הדלק הבלתי נתפסים, אינם מסוגלים לנסוע ברכבם. 
• הפאשלה הבלתי נסלחת, שמהווה גם סטייה ממצע הבחירות של 2009 של מפלגתנו - היעדרה הבולט של עמדת קדימה ברשימת ההצבעות ביום רביעי האחרון בנושא נישואים וגירושים אזרחיים. רק אזכיר שבשנת 2005, באחת מישיבות קדימה האחרונות בהן השתתף אריאל שרון, הוא הצהיר שהוא עצמו יהיה ערב להעברת החוק הזה. 
• בנוסף, בימים אלו ממש, הנהלת הסיעה - גוף אשר מכריע לגבי אופן ההצבעה של המפלגה - לא מתייעץ עם יו"ר המפלגה ועם נציגי המפלגה אשר מייצגים ציבורים שונים ברחוב הישראלי, ומחליט בבושת פנים על אי נקיטת עמדה כלשהי בנושאי הליבה של המפלגה שלנו!
• איך אפשר בלי דוגמה אישית? לפני כחצי שנה, הנהלת הסיעה החליטה על חופש הצבעה לגבי אחד מהחוקים שלי - חוק מס עזבון על ירושות הגדולות מ- 10 מיליון שקלים. העברתו של חוק זה יכולה הייתה לסייע בהורדת נטל המסים על מעמד הביניים ולהיות הדגל החברתי של המפלגה שלנו ואחד מהפתרונות למחאה הנוכחית.

לו רק חברי המפלגה היו יכולים לצפות את העתיד לבוא בצורה טובה יותר, אולי לא היינו מגיעים למצב הנוכחי, בו רוב הציבור לא באמת רואה במפלגה שלנו אלטרנטיבה חברתית אמיתית. 

נחזור להווה - ממשלת נתניהו מספקת פתרונות חלקיים בלבד, אשר לא מתמקדים בשורש הבעיה. כך, במקום הנהגת שכר מינימום הוגן, מציעים מס הכנסה שלילי - אשר רק יתרום לכמות הבירוקרטיה הבלתי נסבלת מלכתחילה. כך גם, במקום ליישם את החוק של מאיר שטרית בעניין שכירות ארוכת טווח, השבוע הקרוב יהיה כולו דיון אימפוטנטי אחד גדול על הוד"לים (ועדות דיור לאומיות), שזה עוד דוגמה למשחקי ם בירוקרטיים. וכך, במקום החלטה חד משמעית להוריד את נטל המסים העקיפים, ובראש הראשונה המע"מ על מוצרים מזון בסיסיים - קואליצית נתניהו משתעשעת במאבק מתוקשר מול הטייקונים והריכוזיות, אשר במקום לרדוף אותם ולהשמיץ אותם, ניתן לפקח עליהם ולדאוג שהם ישלמו את המסים אשר ראוי שישלמו בהתאם לעושר הגדול שצבור בידיהם.

נדמה כי קדימה, מסיבות לא ברורות, הפסיקה להקשיב ולהתייחס לעמדות ודעות חברי המפלגה - כבר יותר מחצי שנה שלא התקיימה ישיבה של מועצת המפלגה, והדיון מתקיים רק באתרי האינטרנט של חברי המפלגה ובישיבות ועדת היגוי בראשות צחי הנגבי. אין ספק שחייבים לחזור לעבודה תקינה של מוסדות ופורומי המפלגה השונים. 

באופן קונקרטי, אני סבורה שבשבועיים הקרובים קדימה חייבת לצאת עם תוכנית חירום כלכלית-חברתית, שתכלול עשר נקודות קצרות וברורות, שיכללו בין היתר חלק מהחוקים שקדימה הציעה והממשלה דחתה, חוקים שבתכנון וכן עמדות אישיות שלי. להלן הנקודות שלטעמי צריכות להיכלל: 

1.  ביטול מס הבלו על הדלק

2. הקלת נטל המע"מ 

3. דיור להשכרה ברשויות מקומיות לצעירים וכן בנייה תקציבית או רכישה של דיור ציבורי, בהיקף של לא פחות מחמישה אחוזים מכל הבנייה השנתית

4. מס עיזבון על ירושות גדולות על מנת לממן הקלה במסים עקיפים

5. מס על מותרות, כולל קניית וילות בגודל של יותר מ- 500 מ"ר

6. ביטול הדרגתי של חברות כוח אדם

7. חינוך חינם לגיל הרך 

8. נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת 

9. שבכל אוניברסיטה יהיו מעונות שיוכלו להכיל לפחות שליש מהלומדים באוניברסיטה. 

10. קבלת ההצעה של לשכת המסחר בעניין קידומם וחיזוקם של העסקים הקטנים והבינוניים, כולל מתן אחוז מסוים מהמכרזים הממשלתיים לאותם עסקים. 

לסיכום - 

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. על מפלגת קדימה להתעורר ולהיזכר את מי היא מייצגת ומי קהל הבוחרים העיקרי שלה. אם לא נעשה זאת, ניתפס עם המכנסיים למטה בבחירות הקרובות, עד כדי כך שנסתכן בהיעלמות מהמפה הפוליטית שתשתנה ללא היכר בבחירות הקרובות. 

ערב טוב, 

ב- 27 ביולי עבר בקריאה ראשונה תיקון לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) - סנקציה אזרחית בשל אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה. משמעות החוק הינה שמעסיק אשר לא הודיע ששינה את תנאי העסקתו של העובד ישלם קנס בגובה 15 אלף שקל. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת פסלה את הגבול העליון של הקנס אשר נקבע בקריאה הטרומית, בגובה של 30 אלף שקל, והורידה אותו לגובה של 15 אלף. אף על פי כן, עדיין מדובר בקנס שירתיע מעסיקים משינוי תנאי ההעסקה. 

ב- 28 ביולי, נפגשתי עם בני וקנין, ראש עירה של אשקלון - העיר בה אני גרה. במהלך הפגישה עלו הנושאים הבאים:   

• אפשרות להשתתף בבניית דיור מוניציפלי (בנייה בשטחים מוניציפליים ביחד עם אנשי עסקים, דיור שמטרתו לסייע לזכאי דיור ציבורי - קשישים, חד הוריות ועוד). 
• אפשרות לספק מבנה עבור בית הספר "שובו", שכרגע נמצא בקראוונים מחוץ לעיר. 
• מציאת מבנה שיהיה בבעלות ויצ"ו, ואשר ישמש את ארגון המשפחות החד הוריות באשקלון. 
• אי שביעות רצון של תושבי העיר מכריתתם של עצים ברחבי העיר.
• תלונות של תושבי רחוב מלרוד על העדרה של תחנת אוטובוס. 

בפגישה נכחו גורמים שמטרתם הייתה להשיב על שאלותיי, והם: מנכ"ל העירייה, יו"ר אגף הרווחה ושלושה אנשים ממחלקת האקולוגיה והסביבה. כמו כן, העברתי מספר מכתבים שמסרו לי תושבי העיר. 

דבר אחרון - הייתי אורחת בערב לציון 20 שנה לכינון מחדש של היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה בעיר נשר. את הערב ארגנו חבר מועצת העירייה אבי בן-חמו וגיורא הרשקוביץ, פעיל בולט ברחוב הרוסי. סך הכל נכחו 300 איש, והגיעו לברך גם שאול מופז, רוברט טיבייב ונציגים של השגרירות הרוסית. 

שיהיה לכולנו שבוע טוב!

דיווח בעניין הפגישה הראשונה של השדולה למען קביעת יום חסידי אומות העולם ב- 4 באוגוסט

ברצוני לעדכן את קהל הקוראים אודות הפגישה הראשונה של הלובי למען קביעת יום חסידי אומות העולם ב- 4 באוגוסט (יום הולדתו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג) אשר נערכה בכנסת ביום שלישי, ב- 26 ליולי.
בראש השדולה עומדים שני חברי כנסת - אני וחברי מיכאל בן-ארי.
אנחנו עוסקים בנושא הזה זה מספר שנים, והשנה הגשנו ביחד חוק בעניין.
הופתענו לגלות שהממשלה ויד ושם אינם מגלים אהדה לעניין הזה, בתירוץ שיום השואה והגבורה מספיק וכי ההוקרה לחסידי אומות העולם מובעת גם כן ביום השואה.
לעומת זאת, בישראל ובגולה החלו להתרבות הקולות הקוראים לקביעת יום נפרד עבור חסידי אומות העולם, אשר יזוהה גם עם אחד מחסידי אומות העולם הגדולים - ראול ולנברג, שלו היה בחיים היה מגיע לגיל 100 בשנה הבאה.
על פי רחל ברקאי, ראש אגף ההסברה של יד ושם, מספרם הכולל של חסידי אומות העולם המוכרים עומד על 23,788. עם זאת, מספר זה אינו סופי, ובכל שנה מתווספים לרשימה זו עשרות אנשים נוספים.
כפי שציין נציג ארגון ניצולי השואה, סרגיי סושון, היו חסידי אומות עולם רבים שהיו לא ידועים, אשר סיכנו את חייהם בכך שזרקו מעבר לגדר הגטו תפוחי אדמה ובצל, למשל.
כמו כן, בזמן הישיבה קיבלתי מייל מאזרבייג'אן שציינו בו שחסידי אומות העולם האזרים כלל אינם מוכרים, למרות שידוע שמאות אזרים שהיו בשבי אצל הנאצים הצילו יהודים על ידי כך שלימדו אותם פסוקי קוראן, שעזרו להם להסוות את זהותם.
הנקודה שלי היא שיום זה יהיה לא רק יום בו נודה לחסידי אומות העולם הידועים, אלא גם לאלו האנונימיים והלא ידועים, שסייעו להציל נפשות יהודיות.
בכנס נאם גם הרב יואל שוורץ, ואמר שישראל והעם היהודי לא מודים מספיק לחסידי אומות העולם, על אף שעל פי המקורות המילה "יהודי" מקורה במילה "הודיה".
לפי דעתי שלי ושל בן-ארי, אין מתאים יותר מיום הולדתו של ולנברג לציון יום חסידי אומות העולם - הוא הציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה ומצא את מותו בגולאג הסובייטי, שכן נעצר בבודפשט על ידי השלטונות הסובייטים בסוף המלחמה.
הנוכחים בפגישה הסכימו שיש צורך להסביר ולקדם את החוק, וכן לפנות אל ממשלת ישראל בבקשה ששנת 2012 תיחגג בסימן 100 שנים לראול ולנברג.
בפגישה נכחו יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, חברי הכנסת לאה שמטוב וניסים זאב.

תמונות מהפגישה:

סיכום השבוע שלי - 17 ביולי עד 23 ביולי - בסימן "דיור לא בר השגה"

שלום לכולם,

לשמחתי הרבה, עבר השבוע חוק נוסף שלי בקריאה טרומית (בנוסף לשני החוקים שעברו בשבוע שעבר) - הצעת חוק שמטילה סנקציה אזרחית על מעביד שלא יודיע לעובד על תנאי העסקתו, או על שינוי התנאים של אותו עובד. החוק הוא שלי ושל שלי יחימוביץ' וחיים כץ. אמנם אנו ממפלגות שונות, אך למרבה השמחה כאשר מדובר באידאולוגיה כלכלית, אנחנו מאחדים כוחות יחדיו כדי להעביר חוקים שחשובים עבור העובדים.

לעומת זאת, לא הועבר תיקון חשוב מאוד לחוק הוד"לים (ועדות דיור לאומיות, חוק שהממשלה סבורה שיפתור את כל מצוקות הדיור במדינה), שאני ושלמה מולה מקדימה הצגנו בפני ועדת הכלכלה, תיקון אשר עוסק בדיור הציבורי, שבו ביקשנו ש- 5 אחוזים מכל הדירות שנבנות יהפכו לדיור ציבורי (עבור השכבות החלשות).

לראייתי, לא יתקיים דיור בר השגה לצעירים כל עוד לא יוציאו משוק השכירות את אוכלוסיית הקשישים, החד הוריות והנכים - אשר בכל מדינה אחרת הם אינם בעלי דירות אלא גרים בדיור ציבורי מטעם הממשלה או הרשות המקומית, וכך יש יותר דירות בהישג יד עבור האוכלוסיות הצעירות.

השבוע, נדונו בועדת הכלכלה וועדת הכספים שני נושאים בוערים - דיור בר השגה לצעירים וכיצד לבלום את עליית מחירי המזון. מכעיסה אותי העובדה שכאשר נדון נושא הדיור בר ההשגה בועדת הכלכלה, יו"ר הועדה כרמל שאמה הכהן והשדולה של פאינה קירשנבאום, לא נתנו לי לדבר בתואנה של חוסר בזמן. אני חושבת שהייתה כאן סיבה אחרת לכך, וחבל שכך - שכן יש לי מה להגיד בנושא.

משפט מסכם - מדינת ישראל נמצאת כיום בפרשת דרכים - האם פניה לכיוונן של המדינות המפותחות כלכלית וסוציאלית, או שפנינו לכיוון של מדינות כמו ארגנטינה, שסובלות ממשברים חוזרים ונשנים. מעמד הביניים נושא בכל הנטל, אך הוא גם נפגע מכיוונים שונים - עליית מחירי הדלק, המזון, הדיור, החשמל וכן הלאה. חלק מעליות המחירים מושפעות מהמגמה העולמית, אך עליות מחירים רבות ניתן לבלום באמצעות מדיניות כלכלית וחקיקתית שדואגת בראש ובראשונה למעמד הביניים שמחזיק המדינה הזו.

מרינה סולודקין - "יש לפרק את משרד האוצר ורשות ההגבלים העסקיים ולהקימם מחדש"

שלום,

ציטוט זה נאמר על ידיי במהלך הדיון בועדת הכספים בראשות ח"כ משה גפני בדיון על התייקרות מוצרי המזון בנוכחות שר התמ"ת שלום שמחון וראש לשכות המסחר מר אוריאל לין. 

תשובותיו של השר שמחון לשאלותיהם של חברי הכנסת לא רק שלא ריצו אותי אלא הבהירו לי איפה קבור הכלב  - ישנו לובי חקלאי חזק לא רק במשרד החקלאות בראשות השרה אורית נוקד, אלא גם במשרד התמ"ת בראשותו של שמחון - אותו משרד שאמור לפקח על מחירי המזון הבסיסיים ולא לאפשר מונופולים וקרטלים. 

על ההערה שאמרתי בדיון, על כך ששמן הזית במדינת ישראל עולה פי 3 יותר מביוון, על אף התנאים הדומים של האקלים במדינות, שמחון בחר לענות באופן כמעט מיסטי שמהלל את חשיבותו וייחודו של שמן הזית המקומי. מעניין שהוא לא ראה בעייתיות בכך שהצרכן הוא זה שמשלם את המחיר על ה"ייחוד והקדושה" של השמן המקומי, והיה אף מפתיע עוד יותר לגלות כי כחמישים אחוזים משמן הזית מגיע בכלל מהרשות הפלסטינית, וכנראה ששם המחירים לא כאלה גבוהים...  

מכל זה הסקתי שמשרד האוצר, שסובל מהמחלה הכרונית שנקראת "נאו-ליברליזם קיצוני" לא יכול ולא מסוגל לפתור באופן מידתי את התייקרות מוצרי המזון בדרכים הקונבנציונליות, אשר ידועות לכל, והן: 

1. פיקוח על סל המוצרים הבסיסיים

2. פתיחה הדרגתית ומושכלת של הייבוא של מוצרי הבסיס, כדי לא להרוג את היצרנים המקומיים, אך מצד שני שתהיה תחרות בריאה שתיטיב עם הצרכן. 

3. ביטול המע"מ על סל מוצרי הבסיס. 

בעקבות המחלה הכרונית שהזכרנו לעיל, אמרתי את אותו המשפט שבכותרת - שכן חובה עלינו להפסיק את האימפונטיות המתמשכת והעקשנות האידאולוגית של משרד האוצר ורשות ההגבלים העסקיים. 

לא פעם אני אומרת עד כמה האנשים שמגיעים ממשרד מבקר המדינה הם בעלי ניסיון ושיקול דעת טובים יותר, מנציגי משרד האוצר. כששאלתי את משרד המבקר "מה הסוד שלכם?", הם אמרו שהסוד הוא שהאנשים שמגיעים אליהם מגיעים רק אחרי תואר שני וותק של עשר שנים במקצוע - זאת בניגוד גמור לנערי האוצר, שכבר הכינוי שדבק להם מעיד על רמתם. 

על כן, אין בדרישתי לפרק ולהקים גופים אלו מחדש שום דבר בומבסטי, אלא זו האמת המרה בנסיבות הנוכחיות, ולאור הכשל המתמשך של אותם גופים בטיפול בסוגיות הבוערות ביותר כיום. 

סיקור הדיון שנערך בנושא המהפכות במזרח התיכון בכתב העת FOREIGN AFFAIRS

בגליונות 3 ו-4 של כתב העת החשוב, התפרסמו מעל ל- 10 כתבות על מה שהתרחש במזרח התיכון, כדי להבין מה באמת קרה - מדוע החוקרים לא יכלו לנבא או לצפות את מה שקרה, מה המשמעות ומה יהיה בעתיד.

עבורי כפוליטיקאית, בראש ובראשונה היה חשוב להבין כיצד הם לא יכלו לצפות ולהתריע על מה שעתיד לקרות, משום שכבר לפני 20 שנה התקיים דיון דומה, לגבי הסיבה שהחוקרים בתחום הסובייטולוגיה - תחום שנהנה מכספים רבים עקב המלחמה הקרה - לא היו מסוגלים לצפות את קריסתה של ברית המועצות.

כמו אז, כך גם היום - מאות אוניברסיטאות במערב מתמחות בחקר המזרח התיכון, אך מה שמתברר הוא שאותם גופים לא הצליחו להבין את החולשות העיקריות של המשטרים במזרח התיכון.

העניין, לפי דעתי, הוא במתודולוגיה של המחקר - כאשר מירב המאמצים מוקדשים לצבירת ידע אודות האליטות, ולא ניתנת תשומת לב מספקת למעמד הבינוני והנמוך באותם משטרים.

לפי דעתו של אחד החוקרים, אחת הסיבות לחוסר היכולת לצפות את אשר עתיד לבוא הינה האמונה העיוורת שהייתה קיימת באשר ליציבות המשטר בשל הקשר ההדוק עם האליטה הצבאית ושירותי הביטחון, וכן בשל שליטתה של המדינה בכלכלה (בין אם באמצעות פיקוח על המחירים, או העסקה במגזר הציבורי).

לפי דעתי, ההסבר הזה איננו הסבר מספק למה שהתרחש בתחום לימודי המזרח התיכון. לדעתי היה חסר ניתוח של המצב הכלכלי והחברתי של המעמדות הנמוכים במציאות שבה התחולל גם גידול דמוגרפי בקצב שעלה על היכולת לספק מזון, דיור ומקומות עבודה עבור הדורות הבאים. די אירוני שבהקשר הזה מאוד מתאים להשתמש בתאוריה של לנין לגבי סיטואציות שעלולות לגרום למהפכה - כאשר אלה שלמטה כבר לא רוצים (לציית לשלטון), ואלו שלמעלה לא מסוגלים (לשלוט).

מה שהוסיף לאי הבנת הסיטואציה הייתה התיאוריה הנאו-ליברלית. השיטות העיקריות של אותה תיאוריה הינן הפרטה, צמצום המגזר הציבורי וצמצום הפיקוח הממשלתי על מחירי המזון. ב- 2010, קרן המטבע הבינלאומית ציינה לחיוב דווקא את מצרים ותוניסיה כמדינות הכי מתקדמות מבחינת קצב התפתחותן הכלכלי. מה שהם לא הבינו הוא שמדובר בחרב פיפיות - בצעדים אלו ממש הם למעשה החמירו את המצב, שכן הממשלה איבדה את הכלים הכי יעילים שהיו לה בשביל לשלוט במצב בתקופה של משבר פיננסי עולמי ועלייה מתמשכת במחירי המזון.

תופעה נוספת ואחרונה שהפתיעה את העולם האקדמי הינה התפשטותו של המשבר בכל מדינות ערב. הגישה שהייתה רווחת היא שמדינות ערב שונות מאוד אחת מהשנייה, למשל סוריה לעומת תימן, אך למעשה מי שקורא את המפה הגאופוליטית במזרח התיכון, מבין שמדובר באומה ערבית אחת שנמצאת תחת וריאציות שונות של משטרים אוטוריטריים ולא מאוד דמוקרטיים, ושהאזרח הקטן מרגיש אותו הדבר במדינות השונות - ועל כן התסכול הוא אותו התסכול, ודרך ההתמודדות (כיכר תחריר, הפגנות בסוריה וכיו"ב) הינה אותה הדרך.

המסקנה המתבקשת עבור מי שחי בישראל, היא שעלינו להחזיק בנישה מחקרית משלנו, בהתבסס על הבנה יותר עמוקה וטובה יותר של מה שקורה בסביבתנו הקרובה, ולא ללכת שבי אחר תיאוריות ופרדיגמות, גם כאשר מדובר במכוני מחקר בעלי שם - משום שבמשבר הזה, כולם נתפסו על המכנסיים למטה.

סיכום השבוע - 10/7 - 16/7

ערב טוב,

השבוע הזה הוא שבוע שמח עבורי, משום ששני חוקים חשובים שלי עברו בקריאה טרומית. החוק הראשון - גיל פרישה לנשים (עליו אני חתומה עם ח"כ ציפי חוטובלי). החוק השני - שינוי הרכב ועדות ערר על החלטות של שירותי הרווחה.

על מנת לסבר את האוזן, מהותו של החוק הזה הוא לתת עצמאות וחוסר תלות לועדות הערר שמטפלות בהחלטות של שירותי הרווחה (כולל ועדות החלטה) שהורים ומשפחות לא מסכימות איתן. 

כיום קיים קשר חזק בין ועדות הערר הללו לבין גורמי הרווחה והרשויות המקומיות. בחוק שלי, בראש ועדות הערר יעמדו משפטנים שעונים לקריטריונים של שופט בבית משפט השלום, ויהיו חברים בה נציג ציבור ועובד סוציאלי לשעבר, שכבר כמה שנים אין להם קשר למערכת הרווחה והרשות המקומית.

במדינת ישראל קיימת בעיה של קלות בלתי נסבלת של הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות והעברת הילדים למסגרות חוץ ביתיות: מרכזי חירום, משפחות אומנה ופנימיות. הנפגעים העיקריים מכך הם עולים, משפחות חד הוריות ומשפחות בהן יש בעיות כלכליות. אין זה אומר שמדובר במשפחות אלימות או כאלו שיש בהן הזנחת ילדים. 

מיותר לציין שמציאות זו, שבה ועדות הערר היוו למעשה חותמת גומי של רשויות הרווחה, הביאו לכך שמשפחות קשות יום השקיעו זמן וכסף רב במאבק משפטי על מנת להגן על זכותם הטבעית לגדל את ילדיהם בביתם. בישראל, לפי מחקר שנערך במחלקת המחקר של הכנסת, יש בין 10,000 ל- 11,000 ילדים שנמצאים במסגרות חוץ ביתיות, מתוכם כ- 2,400 ילדי עולים - פי 2 מגודל אוכלוסיית העולים ביחס לאוכלוסייה הכללית. 

הבסיס להוצאה המסיבית הזו מהבית, הינה הסיסמה "טובת הילד", כשהילד עצמו שותק ואחרים מתיימרים להחליט מה טוב לו. לפעמים הפתרון הכי טוב הוא לתת סיוע כלכלי אמיתי למשפחה כגון דיור ציבורי למשפחות חד הוריות, או סיוע כספי - כאשר אותו סיוע יעלה למדינה פחות מאשר הכסף שהמדינה תשלם עבור מימון אותן מסגרות חוץ ביתיות. 

בכך שיעמוד בראש ועדת הערר משפטן ויהיו בה חברים בלתי תלויים, תישמר מערכת של איזונים ובלמים שתבטיח שהמחדל הנוכחי לא יימשך, ושלמסגרות החוץ ביתיות יגיעו רק אלו שבאמת זקוקים לכך. 

מדובר בניסיון השלישי להעביר את החוק הזה - בכנסת ה- 17 קידם את הרעיון גדעון סער, ובכנסת הנוכחית החוק כבר נפל בקריאה טרומית לפני שנה, בגלל התנגדותו של שר הרווחה דאז יצחק הרצוג, ועכשיו הוא עבר בתמיכתו של שר הרווחה משה כחלון. בזמן ההצבעה, 40 ח"כים היו בעד, ו- 0 נגד. 

לחוק שותפיי חבריי מקדימה - שלמה מולה, רוברט טיבייב, ואורית זוארץ - אשר מקפידים להגיע לישיבות השדולה שהקמתי בכנסת ה- 18 למאבק נגד הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות. זו הזדמנות להודות להם ולשאר חבריי השדולה, ביניהם פרופ' אסתר הרצוג, ופעילת הליכוד איילה שטגמן, ולהגיד שמאמצינו סוף כל סוף נשאו פרי ונקווה שננצח במאבק הזה ושהחוק יעבור בכל הקריאות.  

סיכום השבוע שלי - 03/07 - 09/07 - על קוטג' ותחבורה ציבורית

שלום, זה מה שהיה השבוע -

בשני ורביעי השתתפתי בישיבות ועדת הכלכלה בראשות ח"כ כרמל שאמה הכהן. הישיבה הראשונה הייתה בעניין התייקרות מוצרי המזון, כאשר נכחו בישיבה חקלאים, יצרני מזון ונציגי רשתות השיווק. אפשר היה להבין מהדיון שישראל היא מדינה שלא מעודדת יבוא, שיש בה מכסות היסטוריות ליצרני החלב והמוצרים האחרים, מעודדת משקים גדולים על חשבון משקים בינוניים וקטנים, מעודדת רשתות שיווק גדולות על חשבון בינוניות וקטנות ולכן כתוצאה מההפרה המתמשכת של זכויות השוק החופשי והקפיטליסטי, אנחנו מקבלים התייקרות מתמדת במחירי המזון. מחאת הקוטג' היא רק ההתחלה - לדוגמה רק אציין שמחיר של שמן זית בארץ, מוצר בסיסי, יקר פי שלוש מהמחיר ביוון ופי שתיים ממדינות שבכלל לא שמעו על קיומו של עץ הזית! כמו כן, מסופקת אני לגבי הועדה הבין-משרדית שהוקמה בראשות שר התמ"ת שלום שמחון - רק במדינה שלנו ייתכן המצב ששר החקלאות לשעבר (אשר לא בדיוק חף מאינטרסים), נהיה שר התמ"ת ועומד בראש ועדה שמסקנותיה אמורות לכרות את הענף שעליו הוא יושב.

בישיבה השנייה של ועדת הכלכלה, חטפתי הלם אחרי ששמעתי ששמעתי מנציגי משרד התחבורה שהרפורמה בתחבורה הציבורית תוכננה במשך 10 שנים תמימות! במקום לתכנן רכבת תחתית שכל כך נדרשת במרכז הארץ, החליטו במשרד לחסוך על קווי נסיעה. מדבריהם של משתתפים, אשר ציינו שאפילו לתל השומר קשה מאוד להגיע, במיוחד עבור חולים, אני מבינה שלא ביססו את התוכנית על ידע מדעי חשוב כגון גאוגרפיה כלכלית או טופולוגיה. קיבלתי עשרות מכתבים שהתלוננו על ביטולם של קווים חיוניים ברמת גן ובת ים, והפניתי את השאילתות שלי לשר התחבורה ישראל כץ.

הצעתי בנוגע להגדלת יכולת ההשתכרות של מקבלי קצבת זקנה עם השלמת הכנסה בשני אחוזים, נפלה במליאה - 42 נגד, 23 היו בעד. בושה וחרפה.
פרסם רשומה
כמובן שבנאום שביבי נשא ביום שני על הרפורמה המתוקשרת בבנייה, לא נכתבה מילה בנושא הדיור הציבורי הכה חשוב לציבור העולים והאוכלוסיות החלשות. דאגתי שביבי ישמע על כך על ידי קריאות ביניים שקראתי במהלך נאומו ובנוסף הצגתי את הסתייגותי לקריאה השנייה של החוק.

שתהיה שבת שלום

 

"מרגישים כמו בבית" - האמת על העלייה הרוסית

אפשר לברך את הציבור הישראלי - עשרים שנה לאחר גל העלייה של שנות התשעים מברית המועצות, הציבור הבין כי 84 אחוז מהעולים מרגישים בישראל כמו בבית – זאת על פי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה על ידי פרופ' מאג'ד אלחאג'. אזכיר כי בעשרים השנה האחרונות, רוב הפרסומים כתבו כי העולים הגיעו למדינת ישראל בשל מצוקה כלכלית בארץ מוצאם, ומשום כך הם אינם עולים, אלא מהגרים כלכליים. אוסיף ואומר, כי היו אף פרסומים, כולל אחד של ירון לונדון, שהגדילו לעשות וטענו כי אין הבדל רב בין העולים לבין העובדים הזרים. השיא היה כאשר אברהם בורג, בזמנו יושב ראש הכנסת, הציע לאחד שתי ועדות – ועדת עלייה וקליטה עם ועדת עובדים זרים! נדרשו זמן ומאמץ רבים על מנת לעצור את האיוולת הזאת. כתבתי בספרי "אי נוחות ציוויליזציונית: יהודי ברית המועצות במדינת ישראל", כי לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, העמידו בספק את רצונם של יהודים ובני משפחותיהם לגור במולדתם.

אני מסכימה גם עם טענתו השנייה של הפרופסור, על כך שהעולים מהווים מגזר בפני עצמו, שכן הם לא נמנים לא על האשכנזים ולא על המזרחים. הטענה שאני מעלה היא כי דבר זה לא קרה מרצונם החופשי, אלא מכורח הנסיבות של המציאות הישראלית, שלא האשכנזים ולא המזרחים ראו בעולים כחלק מהם. זהו בידול שאינו מרצון, כפי שנטען על ידי "מומחים" שונים. על העלייה מרוסיה נכתבו עשרות עמודים של מחקרים סוציולוגיים, אשר המרחק בינם לבין המציאות גדול. על אף כל זאת, אאלץ להרגיע את הרוחות המתלהטות ולהדגיש שניתן להבחין בשטח במגמה ברורה של השתלבות של אוכלוסיית העולים, לא רק במקומות מובנים מאליהם כגון הצבא, ההיי-טק, המגזר הרפואי ומערכת החינוך – אלא גם מגמה הולכת וגדלה של זוגות מעורבים (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן) – בין אם עם מזרחים או אשכנזים. אני עדה לכך בחתונות, וכן מהתבוננות על סביבתי הקרובה.

יש גם אמת בכך שלפי המחקר, רק ארבעה אחוזים מוכנים להתחתן עם ערבים ומוסלמים, ושרק שבעה אחוזים מוכנים לגור בשכנות עמם. אכן, בשנים הראשונות של העלייה היו נישואים בין רוסים וערבים, כפי היה נהוג בארצות המוצא – שם הם נהגו להתחתן עם אזרים, קזחים, אוזבקים וכיו"ב. הנקודה שאני מנסה להראות כאן, היא שיהודי רוסיה מעולם לא היו גזענים, והתייחסו בכבוד לאלה שנהגו עמם בכבוד. ללא ספק, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, הכו חזק מאוד בתדמיתם של ערביי ישראל בעיני העולים, אך אין זה אומר שלא קיימת אפשרות לשיפור המצב אם הצד השני ינהג באופן שמעיד על כוונותיו הטובות והזדהותו עם מדינת ישראל והעם היהודי.

אני כן אאלץ להסתייג מהטענה ששבה ועולה, שהעולים בארץ הם ימנים. אכן, העולים הגיעו למדינה מסיבות לאומיות, אך זה בפני עצמו לא מעיד על ימניות. כאנשים משכילים ושונאי שטיפת מוח אידאולוגית, העולים מתייחסים לסכסוך הישראלי-ערבי באופן פרגמטי ורציונלי, וכאשר הם רואים שבעשרים השנים האחרונות, לאחר כל היוזמות הישראליות כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות, ועידת אנאפוליס ועוד, אין שום היענות מהצד השני – אז הם נשארים סקפטיים ולא משלים את עצמם בחזיונות אוטופיים על מזרח תיכון חדש ושלום אזורי שיבוא לאחר "ויתורים כואבים". העולים אינם מחזיקים ביחס מיוחד כלפי שטחים כאלה ואחרים, אלא מאמינים בפתרון הוגן, רציונלי ודו צדדי. למי שחושש מ"הימין הרוסי", אני מציעה לו שירגע – העולים מצביעים לקדימה, ליכוד וישראל ביתנו (כמו כלל הציבור), ולא למפלגות כמו האיחוד הלאומי, וכמעט לא נוכחים בהפגנות של הגרעין הקשה של הימין.

אחתום את דבריי בהמלצה שתקפה לכל תחומי החיים – סבלנות! הזמן והסביבה יעשו את שלהם, התהליכים כבר בולטים בשטח והמגמה ברורה.

סיכום קבלת הקהל שערכתי באשקלון ב-03/07/11

שלום, 

אתמול ערכתי קבלת קהל באשקלון בעזרתה של פעילה יקרה, סבטלנה זבגורודניה.

הגיעו כ- 15 בני אדם. רובם באו עם בעיות קשות במימון השכירות וקבלת הדיור הציבורי. הסברתי להם על החוקים שניסיתי להעביר בתחום הדיור הציבורי ואשר הופלו על ידי הקואליציה. אני אפנה בעניינם למשרד השיכון. אציין בנימה אישית שהיה לי מאוד לא נעים לראות אישה בת 83 שהגיעה לדמעות, עקב אי יכולתה להתמודד עם מחירי השכירות, וזה הכעיס אותי מאוד, כי בעית הדיור הציבורי היא בעיה של אטימות ממשלתית בשמונה השנים האחרונות. 

כמו כן השתתפה קבוצה של ארכיאולוגים עם ותק של עשרות שנים, אשר עומדים בסכנת פיטורים ע"י רשות העתיקות המקומית. הפניתי אותם לגורמים מקצועיים בהסתדרות וגם בפיקוח על מעבידים, שידריכו אותם על זכויותיהם כשכירים. אישית, אני אפנה לרשות העתיקות וגם למשרד התמ"ת, כדי לברר למה ההסכם הקיבוצי מ- 2005 לא מקוים במלואו.

אסכם ואומר שהיה חשוב לשמוע מה יש לאנשים לומר, אך התאכזבתי שלא הגיעו גם ישראלים ותיקים, שכן במקומות אחרים הם כן נוהגים לבוא ולהעלות את הנושאים החשובים עבורם. 

על העלאת גיל הפרישה לנשים ועוד

אפשר להגדיר את השבוע הזה כ"שבוע הניצחון על הקוטג'", אך גם כשבוע שהתחיל את המאבק נגד העלאת גיל הפרישה לנשים מ- 62 ל- 67. 

במהלך כינוס ועדת הכספים של הכנסת השבוע, הועלה דיון דחוף בהצעות סדר היום של חברות הכנסת פאינה קירשנבאום וזהבה גלאון בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים. בישיבה הזו מצאתי לנכון להגיד שהלשכה שלי מוצפת בפניות של נשים עולות עובדות, שבשום פנים ואופן לא לאפשר את העלאת גיל הפרישה. בנוסף לכך, בשנת 2010, העלתי הצעת חוק להוריד את גיל הפרישה ל- 60 עבור כל מי שעובד בעבודות שמזיקות לבריאות ועבודות שוחקות (תוכלו לקרוא על כך כאן: http://oknesset.org/bill/2947 ).

במהלך פגישותיי עם קבוצות אשר מייצגות ארגוני נשים, אני תמיד מקבלת בקשות לאפשר לצאת לפנסיה עבור בעלי ותק של 35 שנים ומעלה בעבודה כלשהי. 

הועדה בראשות ראש אגף התקציבים אודי ניסן, בהמלצתה לממשלה להעלות את גיל הפרישה ל- 67, לא לוקחת בחשבון את הקבוצות שהוזכרו לעיל, ומתבססת על נימוקים אשר בחלקם שקריים ופשטניים, ועל כך אפרט - 

- הטענה הראשונה בה נתקלתי הינה טענת השוויוניות. נתקלתי כבר בעבר בשימוש בטענה זו כסיבה לביצוע מהלך כזה או אחר, בעת דיון על התקציב לשנת 1997, גם אז בממשלתו של ביבי. באותה תקופה ניסו לבטל חצי נקודת זיכוי עבור נשים עובדות, בטענה כי זו הפליה מגדרית, וכי הביטול נעשה למען השוויון. כל זה במקום לפעול על מנת להשוות את השכר של הנשים לזה של הגברים, אשר כרגע עומד על כ- 25-30% פחות עבור הנשים. הממשלה מנסה לבטל את מעט הפריבילגיות שנותרו בחקיקה החברתית בישראל. בזמנו, בימי מפלגת "ישראל בעלייה", בעודי בקואליציה, הצבעתי יחד עם מפלגת "הדרך השלישית" נגד הממשלה והקואליציה בה היינו, וביטלנו את התיקון הזה בתקציב - באופן הזה, במשך 15 שנה נשות ישראל העובדות נהנות מעשרות מיליוני שקלים שמהווה חצי נקודת הזיכוי הזו.

- הטענה השנייה היא, כי במדינות הכי מפותחות כמו ארה"ב ושוודיה, גיל הפרישה של הנשים עומד על 65-66, ועל כן ישראל צריכה ללכת ולחקות את אותן מדינות. אני טוענת שאין מקום לבצע השוואות בין מצב הנשים באותן מדינות,  בין היתר בשל תנאי העבודה המשופרים שלהן, המשכורות הגבוהות יחסית מהן הן נהנות, הגמישות של שעות העבודה וזה בלי להתייחס כלל לעובדה שהאישה הישראלית מחזקת את המדינה גם מבחינת השירות הצבאי והלאומי, ותורמת להגדלת הילודה - דבר החיוני להמשך קיומנו. על כן, המדינה היא זו שחייבת לאותה אישה על השנים שנתנה מעצמה למען המדינה והעם, במקום שהיא תשקיע בהתפתחות האישית שלה (בפיתוח קריירה וכן האפשרות לחיות באורח חיים נוח יותר) - כפי שעושות נשים בעולם המערבי. מפתיע אותי כיצד ממשלה שמגדירה את עצמה כממשלה לאומית, לא מצליחה להבין את ההגיון הזה.

מפלגת קדימה החליטה בישיבת סיעתה להיאבק בהחלטה זו, לא רק כאופוזיציה אלא גם כעמדה אידאולוגית. לכן החלטתי להכין הצעת חוק שתעלה בקנה אחד עם הצעת קדימה, שגיל הפרישהמרצון עבור נשים יהיה 62. אני אייחד שלוש קבוצות של נשים, שהזכאות שלהן לפרישה מרצון תהיה עובדה בלתי ניתנת לערעור, והן: 

1. נשים העובדות בעבודות המזיקות לבריאות וכן בעבודות שוחקות (רשימה זו תגובש יחד עם ההסתדרות ושר התמ"ת)

2. נשים בעלות ותק של 35 שנות עבודה ויותר

3. עולות שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם, והחלו לעבוד מגיל 40 ומעלה בארץ (הסיבה לכך היא שלאותן נשים ישנם קשיי הסתגלות גדולים ביותר, עקב הגיל המאוחר שבו הן החלו לעבוד בארץ)

לסיכום אגיד כי באשר לגיל הפרישה הסופי והמחייב, אני סבורה שצריך להיות דיון ארצי מעמיק בעניין, כך שלא יווצר מצד אחד מצב שבו  יש אנשים מוכשרים שהגיעו לגיל הפרישה ועדיין יכולים ורוצים לתרום, אך מחויבים על ידי החוק לפרוש (סטנלי פישר כמשל), אך מצד שני שלא נגיע למצב שבו תיפסק התחלופה וההתקדמות בשורות הגופים השונים, ובייחוד במגזר הממשלתי.