ביזיון עיתונאי

לפעמים אני מצטערת שאין בשפה העברית את העושר הלשוני שקיים בשפה הרוסית, במיוחד כשזה מגיע למילים גסות ולמילים שעדיף שלא יעלו על הכתב. היום תחושה זו עלתה בי שוב בעקבות שני מאמרים שהתפרסמו בעיתונים של היום - אחד על ידי עקיבא אלדר בעיתון הארץ, והשני על ידי נחום ברנע בידיעות אחרונות.

נראה כי השתן עלה לראשם של כמה וכמה עיתונאים, שאינם מסוגלים לקבל את העובדה שיושבת ראש האופוזיציה וכן המועמדת המובילה במירוץ לראשות מפלגת העבודה הן נשים. אותם עיתונאים שמתהדרים ביומיום בתדמית ליברלית, פרוגרסיבית ושוויונית, פתאום יורדים לרמות הנאלחות והעלובות ביותר, כשזה מגיע לנשים חזקות ומנהיגות. עם זאת אותם עיתונאים לא יצייצו ולא יפצו פה על אנשים כמו בנו של הנשיא לשעבר, בוז'י הרצוג, או כשמדובר בבנו של ראש הממשלה בגין, או גנרלים כדוגמת ברק או בוגי יעלון, ואפילו בנו של הקולגה שלהם, יאיר לפיד. וזה לא שחסר מה לומר בעניינם. פשוט יותר קל ויותר כיף לנגח את ציפי לבני ושלי יחימוביץ'. 

אדלר אפילו מוצא לנכון לנגח את גולדה מאיר באמירה כי היא זו שאחראית למחדל של 73. מפתיע שדווקא רחבעם זאבי ז"ל, שמבין קצת יותר טוב מאלדר במלחמות (אמיתיות ולא עיתונאיות כמובן), אמר שהגברים הם אלו שהפסידו במלחמה, אך האשמה הופלה על גולדה. 

גם היא אשמה?

לעומתו, נחום ברנע הפליא לתאר את שלי כסוס טרויאני של הליכוד שבבוא היום יפיל את קדימה ואת לבני. הרי זה לא עמיר פרץ שניסה להקים קואליציה אלטרנטיבית עם 19 המנדטים שלו (מול ה- 29 של קדימה) יחד עם הליכוד והאיחוד הלאומי. ואילו ברק, הרצוג ופואד אפילו לא הזכירו את שמה של לבני כמועמדת לראשות הממשלה, והעדיפו לבגוד בכל מה שהם מייצגים ולחבור לקואליציה ימין חרדית!

בעיניי לבני ויחימוביץ' אינן מתחרות על אותו ציבור. קדימה יחד עם לבני מייצגים את מעמד הביניים, ואילו יחימוביץ' פונה אל המעמד הבינוני-נמוך ומטה. אם כבר החשש צריך להיות לגבי המעמד הבינוני-נמוך ואיגודי העובדים שמצביע כיום למפלגות כמו הליכוד, ש"ס ואפילו ישראל ביתנו - משום ששלי מייצגת נאמנה את השכבות החלשות ולא נכנעת לשיח הפוליטי הכה מקובע של ימין-שמאל ואומרת דעות פוליטיות מתונות. 

כל פשען של אותן נשים הוא שהן אינן נכנעות לשיח הפוליטי הישן שמגיע לגבולות האבסורד כאשר בני בגין מכנה את לבני שמאלנית. לזכותה של לבני ייאמר שהיא יודעת להחליט חד וחלק בנושאים המהותיים ויודעת גם לשנות דעה כשהמצב בשטח מצריך זאת - כמו למשל עמידתה הבלתי מסויגת מאחורי שרון במהלך ההתנתקות ופעילותה הדיפלומטית בתור שרת החוץ בזמן מלחמת לבנון השנייה וקריאתה הצודקת שבאה לאחר מכן להתפטרותו של אולמרט לאחר דוח הביניים של ועדת וינוגרד.אני אזכיר שרק לבני, אביגדור יצחקי ואני היינו היחידים בקדימה שעשו זאת, ובראי ההיסטוריה ניתן לראות כמה נכון פעלנו. ומי שמעז להגיד ששלי יחימוביץ' ריקה מאידאולוגיה ולא מבינה בהיסטוריה של הסוציאל דמוקרטיה בישראל ואפילו לא פמיניסטית, נוהג כמנהג בת היענה שטומנת את ראשה בחול. כיצד עיתונאי מקצועי יכול להרשות לעצמו גיבוב כזה של שטויות? לשלי מאות הצעות חוק חברתיות בכל רמ"ח איבריהן, ועשרות מהן עברו בכל הקריאות. 

שתי הכתבות הללו הן דוגמה לסרחון השולט כיום בקרב עיתונאים לא מעטים. מכאן אפשר רק להבין שישנו צורך לא רק בפוליטיקאים חדשים אלא גם בעיתונאים חדשים שמסוגלים להתרגל למציאות הפוליטית החדשה ולהקפיד על סיקור הוגן ומאוזן.