יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

סיכום שנת 2012 של חברת הכנסת מרינה סולודקין


בסוף כל שנה אזרחית אני אוהבת לעשות לעצמי סיכום אישי של אנשי השנה, אירועים משמעותיים וספרים מעניינים שקראתי. ברצוני לשתף אתכם במחשבותיי, אשמח לשמוע מה דעתכם!

מבחינת אנשי השנה, בזירה הבינלאומית אנגלה מרקל ראויה לציון. לא מזמן היא נבחרה שוב בפער מוחץ כמועמדת מטעם מפלגתה לבחירות לקנצלר גרמניה. מרקל משלמת מחירים כבדים ולא פשוטים כדי לשמור על אחדותה של אירופה נוכח משבר שלא היה כדוגמתו. אדם נוסף הוא ברק אובמה, שהצליח להיבחר בפעם השנייה לנשיאות ארה"ב, על אף המאמצים והכספים הרבים שמתחריו השקיעו בקמפיין הבחירות. אפשר שלא להסכים עם מדיניותו, אך חשוב לזכור שברגע הכי קשה בשגרירות הישראלית הנצורה בקהיר - אובמה דאג באופן אישי להצלתם של המאבטחים הישראלים. חשוב לזכור את זה לעד.

בזירה הפנימית, אזכיר שלושה שמות של פוליטיקאים, בלי שום קשר לבחירות הקרובות. הראשון - הרב אמסלם, שיצא מתוך ש"ס ומתוך העולם החרדי בקריאה להשתלבות החרדים בצבא, בעבודה ובמדינת ישראל. הוא הניח את היסודות להחלת גיור ידידותי לזרע ישראל - צאצאיהם של יהודים שמגיעים מכל קצוות תבל למדינת ישראל. האישיות השנייה היא שלי יחימוביץ, שותפה אמיתית שלי בחקיקה החברתית, ללא הבדלי מפלגות ואידיאולוגיות. בתנאים הקשים ביותר היא הצליחה לזכות בראשות המפלגה ולהרים אותה מהקרשים. סוגר את הרשימה משה כחלון, שיחדיו נלחמנו עבור זכויותיהם של משפחות וילדים שסובלות מתופעת הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות על ידי רשויות הרווחה. הוא לא היה רק שר מוצלח בתחום התקשורת והרווחה, אלא גם פוליטיקאי אמיץ שהעדיף לעזוב כשהרגיש שמנסים לזרוק אותו לספסלים האחוריים ברשימה במקום להעריך את תרומתו הרבה למדינת ישראל.

מקרב הפקידות הבכירה, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ממשיך לשמור על כלכלה יציבה בתנאים בינלאומיים קשים ביותר. כששר האוצר וראש הממשלה התחילו לבזבז כספים בלי חשבון, פישר תפקד כראוי כשומר הסף של כספי המדינה, והתמודד עם ההשלכות והתוצאות של מהלכים אלו בהצלחה. האיש השני הוא מנואל טרכטנברג, כיום יו"ר הועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה. לאחר המחאה החברתית, הגיש טרכטנברג תוכנית כלכלית מהפכנית שהציגה סדר עדיפויות חדש ותוכנית אמיתית לצמצום פערים חברתיים במדינת ישראל.

אחרונים וחביבים הם הספרים המומלצים. בשפה העברית, אני ממליצה על הספר "חידת ואלנברג" של אלכס קרשו (תרגום מאנגלית) שעוסק בביוגרפיה ובמעשי הגבורה של חסיד אומות עולם ראול ואלנברג. בשפה האנגלית - Edmond De Waal - "The Hare With Ember Eyes. Hidden Inheritence" - ספר שמספר על ההיסטוריה של משפחה יהודית מאודסה שבאוקראינה. הספר עוסק בהפיכתה לאחת מהמשפחות העשירות בצרפת ובאוסטריה, ועל קריסתה במהלך האנשלוס ומלחמת העולם השנייה. ממליצה בחום. ספר שלישי ואחרון, הפעם בצרפתית - Marc Levy - "Le Premier Jour". זהו הספר הנקרא ביותר בעולם בשפה הצרפתית, אשר משלב בתוכו מותחן ורומן בלשי. הספר תורגם למספר שפות, ומאוד כדאי לכם לקרוא אותו.

מאחלת שנה אזרחית מוצלחת, מלאה בהרבה אושר וכמובן בריאות!

יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

עיקרי נאום לרגל השקת הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון"


אני מאוד שמחה להשתתף היום בהשקת הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון", אשר נכתב על ידי חבריי מזה שנים רבות – העיתונאית המבריקה לילי גלילי, וחבר הכנסת לשעבר ד"ר רומן ברונפמן.

מאוד אהבתי את השורה השנייה של הכותרת "העלייה הסובייטית לישראל", כי בעיניי זה יותר נכון מהמונח "העלייה הרוסית".

את לילי פגשתי כמעט מיד לאחר שהגעתי ארצה לירושלים. היא ראיינה אותי בשנת 91 כעולה מדענית, ומשנת 92 כבר עשינו כתבות בנושא של סוציולוגיה פוליטית של העלייה. לילי הנה אחת היחידות שעוקבת ומפרסמת באופן קבוע כתבות על עלייה מברית המועצות, והיא עושה זאת בעיתון "הארץ". זאת בעוד שבעיתונים אחרים תקופה ארוכה דאגו לפרסם כתבות לא מחמיאות בעליל על העלייה הרוסית. כתבות מלאות בסטראוטיפים וקלישאות, שניסו לרמוז בין השורות שהעלייה הזו מסוכנת לישראל – כי זו עלייה של "לא מספיק יהודים", עבריינים וזונות.

אני לא מצפה להסכים עם כל מילה שנכתבה בספר, יש בינינו תמיד חילוקי דעות. בספרי משנת 96, "אי נוחות ציוויליזציונית – יהודי ברית המועצות במדינת ישראל בשנות ה- 90", גיליתי שאני לא פעם חולקת על דעותיה של לילי. אלו אינם חילוקי דעות על נושאים עקרוניים, אלא על כל מיני תופעות ועניינים אשר לילי מייחסת להם חשיבות רבה מדי ואני לא, ולהפך.

אותי גם מעניין לראות כיצד רומן מפרש את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בעשרים השנים האחרונות. הקמנו ביחד עם נתן שרנסקי את מפלגת העולים "ישראל בעלייה". לאחר הקדנציה הראשונה בכנסת, דרכינו נפרדו – רומן הלך שמאלה והחליש מאוד את הפלג הליברלי של ישראל בעלייה, ועוד היום צר לי על כך.

עכשיו, כשאני לא מתמודדת לכנסת ה- 19, לקחתי שבתון כדי לכתוב ספר אחד או יותר שיכלול את חוויותיי מ- 16 שנות כהונה בכנסת. בספר הזה אכתוב גם על חלקה של העלייה הרוסית בהתמודדות עם אתגרי העתיד. אני מרגישה שהממסד הפוליטי במרכז ושמאלה ממנו, בניגוד לחבריי בימין, חוזר על טעויות שנות ה- 90 ולא מעריך נכונה את עוצמתו והשפעתו של הקול הרוסי – וזו אחת הסיבות שהם לא ירכיבו את הממשלה הבאה.
רומן ולילי, אני מברכת אתכם וגם את הוצאת "מטר" לרגל הוצאת הספר. חיכיתי לא מעט שהספר הזה ייצא לאור, אני שמחה שהרגע הזה הגיע. מקווה שאזרחי ישראל יפיקו תועלת ועניין מקריאת הספר. 

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

רק לא פתק לבן


בן כספית כותב בעיתוני סוף השבוע שיובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, צוטט בשיחות סגורות אומר שלדעתו המדינה הולכת לכיוון הלא נכון, לכיוון של הקצנה ימנית-דתית. כמו כן, ישנה תחושה של משבר ערכים ומנהיגות. בעקבות זאת, לדעתו, אנשים רבים שוקלים לעזוב ולהגר. על עצמו דיסקין מעיד שכנראה ישים פתק לבן בבחירות.

אני מכבדת את זכותו של כל אדם להצביע איך שמתחשק לו, כולל פתק לבן, אך אני חושבת שפתק לבן זו החלטה שגויה ומזיקה למדינה. במחנה הימין והשמאל נדמה שלא כל כך קשה להחליט עבור מי להצביע. למי שנמצא מימין למרכז - אפשר להחליט להצביע ליכוד-ביתנו, כי היא עדיין מתונה יותר ממפלגת הבית היהודי. ולמי שנמצא משמאל למרכז - יכול להצביע למפלגת העבודה, שעברה תהליך של התמרכזות. נדמה שעיקר הבעיה היא עבור מצביעי המרכז - שפילוגה וריסוקה של קדימה החמיר עבורם את הבעיה. ובכל זאת יש מספר אופציות בספקטרום הזה - ובטוח שאחת מהאופציות יכולה להתאים, לפחות ברובה, להעדפותיו של המתלבט. יש לא מעט אנשים טובים באמצע הדרך. הצבעה למרכז תחסום גם היא את מגמת ההקצנה הימנית-דתית.

כמובן שכל הצבעה היא התפשרות מסוימת. ככה זה כמעט תמיד. יהיה צורך בארגון מחדש של השטח הפוליטי, אך זה מצריך זמן וכן מנהיגים חדשים.