מחשבות על כניסתה של לבני לקואליציה

מחנה המרכז-שמאל מזיל בימים האחרונים דמעות על לכתה בטרם עת של ציפי לבני לקואליציה. אנשים טובים לא מצליחים להבין כיצד היא קנתה את ההבטחות שניתנו לה. הרי אין שום פרספקטיבה להסדר מדיני בעת הנוכחית, על רקע האביב הערבי שהפך לחורף האסלאמי, מלחמת אחים בסוריה והתקוממויות עממיות נגד שלטונות חדשים וישנים כאחד.

אני בכלל חושבת שציפי לא הייתה צריכה להיות בכנסת ה- 19 ולקבל את דין הבוחר בפריימריז שהתקיימו לראשות קדימה, שם להזכירכם הפסידה בהפרש של כמעט עשרת אלפים קולות. לצערי לקח לנו זמן בקדימה להבין שמי שלא מסוגל להיות מספר 2, לא ראוי להיות מספר 1. וזה נוגע גם ללבני וגם למופז. אבל הואיל והיא החליטה לחזור לפוליטיקה ואף נכנסה לקואליציה, ראוי להזכיר שהיא קיבלה גם את תיק המשפטים. ושם יש הרבה עבודה והרבה מאבקים אמיתיים. השר הנוכחי יעקב נאמן השאיר משימות רבות שצריך לסיים ולהפוך לחוקים מן המניין. בראש ובראשונה מדובר בחקיקה בתחומים של זכויות העציר, האסיר וחזקת החפות. נאמן קידם את הדמוקרטיזציה בבתי המשפט. צריך להמשיך במגמה זו. כמו כן, הגיע הזמן לשאול מדוע מתקיימת הפרה שיטתית של זכויות הפרט והמשפחה בבתי הדין לנוער ולמשפחה. כדאי ללמוד מהלקחים שהופקו במדינות אחרות, בהן מתנהלת מלחמה של ממש נגד מערכת שיפוט הנוער.

לא כדאי לשפוט את לבני לפי הישגיה בתיק המדיני. היא נכנסה מראש לתפקיד שאין בו כל סמכות או השפעה. מעין מס שפתיים. כדאי וראוי לשפוט אותה לפי הישגי משרד המשפטים, ולפי החלטות ועדות השרים לענייני החקיקה ששר המשפטים עומד בראש.